המלחמות שלי

המתמחה הציץ בשעון. "כל תורנות מורידה לי שנה מהחיים", הוא חשב. השעה היתה מאוחרת והמולת היום הדהדה באוזניו. הוא רצה ללכת להכין לעצמו כוס קפה, אבל בדיוק הבחין שמטופל הגיע למחלקה מהמיון. לפי פסי הכסף בבלורית, העריך המתמחה שהמטופל בשנות השישים של חייו. המתמחה ניגש אליו והבחין בחוט של מכשיר השמיעה הצמוד לאוזנו. "בילית הרבה במסיבות, הא?" הוא צחק לעברו. "לא בדיוק," ענה המטופל. "בשירות סדיר הייתי בסיירת צנחנים. ירינו הרבה אש חיה ובאותה תקופה לא השתמשו במגני אוזניים. לאורך כל השירות הצבאי בסדיר ובמילואים, באימונים ובקו, ירינו בלי מגני אוזניים."
המתמחה שתק. המטופל נראה לו יותר צעיר פתאום והוא רצה לשמוע עוד, אבל האחות קראה לו לחדר ארבע. קוצר נשימה חמור. הוא טיפל בו בזריזות ביחד עם האחות. האחות השנייה שעבדה במשמרת הלילה נכנסה לחדר וביקשה שיבוא איתה לחדר שתיים. המטופל שם מבקש משהו נגד כאבים. שוב ושוב הוא נקרא לטפל במקרים דחופים.
אחרי כשעה, הוא חזר למטופל שהמתין לו בקבלה. "אז היית צנחן, אני מבין. מה עשית במלחמת ששת הימים?" שאל אותו.
"בששת הימים הייתי בחטיבה 55 של הצנחנים בפיקוד מוטה גור. הייתי חלק מגדוד 71 שנלחם על שחרור ירושלים. שרתתי במחלקה שעברה ראשונה בפרצה בשמואל הנביא. לאחר הכניסה לקו הירדני טהרנו אותו והתקדמנו עד למוזיאון רוקפלר. למחרת כבשנו את הר הזיתים ומשם ירדנו חזרה לכבוש את העיר העתיקה דרך שער האריות. כבשנו את מתחם הר הבית ואת הכותל המערבי ואת שאר העיר העתיקה. אני הייתי גם חובש וטיפלתי במספר פצועים. אני זוכר את דורי יונגמן, שהלך עם תרמיל חומרי נפץ על הגב. זרקו עליו רימון שהתפוצץ לו על הגב והתרמיל ספג את רוב הפיצוץ. אני זוכר גם את מ"פ מסייעת, ביקל, שנפצע מרסיסים. טיפלתי בו, הוא היה צנום ורזה והיה לו גוף כמו של ילד. בעצם, כולנו היינו ילדים אז. אחרי כל זה נסענו לרמת הגולן והשתתפנו בהשלמת כיבוש רמת הגולן."
המתמחה הקשיב בעניין. הוא ניסה לדמיין את עצמו מטפל בפצועים תחת אש, מציל את החיים של החברים שלו, נלחם. את מי אני מציל פה במחלקה? על מי אני נלחם? הוא חשב. "אני מתאר לעצמי שאחרי מלחמת ששת הימים חשבתם שיותר לא יהיו מלחמות", אמר למטופל.
"המחשבה הזו התפוגגה מהר מאוד", ענה המטופל. "בפברואר-מרץ 1968 שירתנו ארבעים וחמישה ימים בבקעת הירדן, בתקופה בה התחילו להקים את המוצבים. היו לנו התקלויות עם מחבלים והרגנו אותם. השתתפנו בשולי מבצע כראמה. פלוגה אחת מהגדוד עברה את הגבול ותפסה מוצב ירדני. כל היום הם היו תחת הפגזה ירדנית ונהרגו שם שני חיילים. כחובש הייתי צריך לטפל ברופא שנפצע מרסיס בצוואר. היינו צריכים לחלץ אותו להטסה במסוק, אבל היה קשה כי הפגיזו אותנו. באותה תקופה שנת המילואים התחילה להיספר מאפריל ובחודש יולי שוב נקראנו לארבעים וחמישה ימים של מילואים. אני זוכר שהיתה חוליית מחבלים שהפגיזה מאזור סירקין את פתח תקווה. במשך מספר ימים חסמו את כל הבקעה ובסוף הצליחו לפגוע בחולייה. באותם ימים היה לי ויכוח עם המג"ד. ישבנו במוצב והוא דרש מאיתנו לשבת עם חגור. אמרתי לו שאם החיילים יידרשו לשבת עם חגור, הם לא יעשו זאת ויהיו עסוקים רק להסתכל אחורה אם מישהו בא לבדוק אותם. אם הם לא יצטרכו חגור, הם יסתכלו קדימה ויתרכזו במשימה. המג"ד לא אהב את מה שאמרתי..."
המתמחה סיים למלא את הטפסים. אחרי שלוש שנות התמחות הוא הרגיש מותש. הוא חשב רק על הישרדות. לישון, לאכול, להגיע בזמן לעבודה. הוא ניסה להיזכר בסרט האחרון שראה בקולנוע. "ספר לי עוד", ביקש מהמטופל. "בשבילי מילואים היום זה עונש ואני תמיד מנסה לדחות אותם", הוא חשב.
"בהמשך קראו לנו למלחמת ההתשה. ביולי-אוגוסט 1969 הצנחנים נקראו לתגבר את קו המוצבים לאורך תעלת סואץ. הכוחות הישראלים היו שבורים עקב ההפגזות היומיות. היינו במוצב המזח, שהיה אחד המוצבים המופגזים ביותר. אנחנו היינו מביאים אספקה למוצב. לאורך כל הדרך היינו חשופים להפגזות, ממעבר המתלה ועד למוצבים. במוצב עצמו כל כך הרבה כלי תחבורה נפגעו עד שהחצר הפנימית היתה כבר מלאה, אז היינו חייבים לעצור לפני המוצב והעברנו את האוכל והתחמושת ביד. ראינו את החיילים מסיירת מטכ"ל  ומהשייטת, במסגרת ההכנות לפעולה באי גרין, שערכו תצפיות מהמוצב. בפעולה עצמה נהרג דני ואזה, הוא היה ילד, רק בן 21. אח שלו שירת איתנו בפלוגה והוצב באחד המוצבים האחרים. היינו צריכים להודיע לו על נפילת אחיו ולהוציא אותו הביתה. ביולי-אוגוסט 1970 שוב עשינו מילואים בתעלה.
המתמחה חשב על ההשתלמות האחרונה בה דיברו איתם על בשורה מרה. הם תרגלו כיצד מדברים עם מטופלים ובני המשפחות וכיצד למצוא את המילים המתאימות כשהם צריכים להעביר מידע שאף אחד לא רוצה לשמוע. הוא תיאר לעצמו שחיילי המילואים חזרו הביתה אחרי הקרבות והמראות ולא היה אז מישהו שיקשיב להם. "היו לכם גם תקופות רגועות? נשמע לי שהפעילות שלכם היתה מאוד אינטנסיבית", אמר למטופל.
"רגיעה לא היתה בימים האלו. בשנת 1971 היינו ברצועת עזה, בתקופה שלאחר רצח שני הילדים של משפחת ארויו. זרקו להם רימון לאוטו והוא התפוצץ במושב האחורי. היה מבצע החזרת השקט לרצועת עזה. היינו שותפים למבצע שעיקרו היה פריצת דרכים במחנות הפליטים בעזה כדי לאפשר שליטה בתוך מחנות הפליטים בלחץ של נוכחות צבאית יומם וליל בכל השטחים הפתוחים על ידי חוליות חיילים שהסתובבו בשטח. היתה פעילות מאוד אינטנסיבית".
"ספר לי על יום כיפור," ביקש המתמחה. השעה היתה מאוחרת, אבל הוא כבר לא הרגיש עייף.
"ביום כיפור שלחו אותנו לעזור, אחרי האבדות שהשריון חטף בימים הראשונים של המלחמה. התחלקנו ליחידות קטנות שעזרו לחניוני השריון בלילה. הטנקים הרגישו ערומים בלילה כשהם חנו בחניון, ולכן יחידות קטנות, כיתה אחת או שתיים של צנחנים, הצטרפו לחניון, אפשרו לשריונרים לישון בלילה והרגשת הביטחון שלהם עלתה כי היו צנחנים בין הטנקים. חוליות אחרות של צנחנים טסו בהליקופטרים, גילו והשמידו חוליות קומנדו של המצרים.
עם ההחלטה לבצע צליחה של התעלה, גדוד הצנחנים שלנו נבחר להיות הגדוד  שיחצה ראשון את התעלה עם סירות גומי, יתפוס את ראש הגשר ויאפשר ליתר הכוחות לעבור. עקב ההסתבכות בפתיחת הציר התעכב לוח הזמנים אבל בסיכומו של יום הוחלט לבצע את הצליחה על אף העיכובים. הדרך אל התעלה היתה רצופה בהפגזות וביריות, לא בהכרח ישירות עלינו, אבל גם אנחנו נפגענו. המ"מ נהרג בזחל"מ לידי ואני נשרטתי ביד מפגז שנפל לידינו. אותו מ"מ שנהרג, דוד ואזה, היה החייל שבישרנו לו על מות אחיו.
הצליחה עצמה עברה ללא התנגדות כמעט של המצרים, שלא זיהו את הפעילות הישראלית מעבר לתעלה באותו לילה. הפלוגה שלנו התקדמה צפונה ואבטחה את ראש הגשר מצפון, כאשר יתר הגדוד התפרש דרומה ומזרחה ואחרינו נכנסו כוחות נוספים, בהם שריון ותותחנים. למעשה לאחר החצייה נסגר ציר הגישה לתעלה למשל כיומיים והמטכ"ל התלבט אם להחזיר אותנו חזרה או להמשיך בצליחה. ההחלטה היתה בלחץ של אריק שרון להמשיך למרות הקשיים באזור החווה הסינית. עיקר חשיבות הכנסת התותחנים היתה הכנסת סוללות תותחים ארוכי טווח, 175 מ"מ, על מנת לפגוע בסוללות הטילים שמנעו פעילות חופשית של חייל האויר.
צליחת התעלה לא היתה פשוטה. למבצע הזה לא הצליחו לארגן נגמ"שים. מ"פ המפקדה שלנו ראה על הכביש לא רחוק מאיתנו שעוברת שיירת של זחל"מים. הוא ניגש והודיע להם שהם מוחרמים לטובת המבצע. הנהגים אמרו להם שהם לא יכולים לעזוב את הנגמ"שים כי הם חתומים עליהם. כשאמרו להם שהם נוסעים לתעלה, הנהגים אמרו תקחו אותם, אנחנו מוותרים.
שיירת הזחל"מים נהוגה בידי צנחנים חזרה למקום ההערכות לצליחה. עקב מיעוט הזחל"מים לא ניתן היה לעלות את כל החיילים לצליחה וחלק מהם נשארו מאחור, והצטרפו רק מאוחר יותר, לאחר שנפתחו הצירים. עקב המספר הקטן של הזחל"מים ישבו בכל זחל"ם 23 איש, בעוד שהוא מיועד לעשרה אנשים בלבד. בנוסף, בהמשך הדרך על הראשים של החיילים הועלו סירות הצליחה ויותר מכך, המפעילים שלהם ישבו בתוך הסירות על הראשים של החיילים.
עם זיהוי החצייה ע"י המצרים והפעלת התותחים הפך ראש הגשר לאזור מופגז 24 שעות. בהיותנו תחת הפגזה בלתי פוסקת החיילים התחפרו בחול עמוק יותר ויותר עד אשר פגז שפגע במקרה ליד שוחות עמוקות מוטט אותן והחיילים נקברו תחת החול. אחרי המקרה הזה החליטו להגביל את עומק השוחות. בלילה אמרתי לחיילים שאני הולך לישון בשוחה. הם אמרו לי, איך אפשר לישון תחת הפגזה. אמרתי שבלילה עדיף לישון בשוחה מאשר לשבת ולחכות להפגזה.
בלילה השלישי הותקפנו על ידי גדוד קומנדו מצרי שהיה מצויד הרבה יותר טוב מאיתנו בציוד ראיית לילה. במטח האש הראשון נפגעו כמה חיילים. במהלך הקרב הצלחנו בעזרת קצין תותחנים שהיה מצורף אלינו להנחית ארטילריה על הגדוד המצרי ורק למחרת ראינו את מספר הנפגעים ואת כלי הנשק שלהם שנשארו בשטח. פינינו את ההרוגים וטיפלנו בפצועים שפונו בהמשך הלילה לטיפול מאחור. אחד ההרוגים, אורי מימון, הגיע מחו"ל. הוא היה בן יחיד, לא רצה להדאיג את אמא שלו ולא סיפר לה שחזר לארץ. הודענו לאלו שפינו אותו שאמא שלו לא יודעת שהוא בארץ. חוג הסיירות של הקק"ל נקרא על שמו.
לאחר מספר ימים גופות ההרוגים המצרים התחילו להסריח את כל הרמפה שהיתה העמדה שלנו. אני ועוד קיבוצניק הנענו בולדוזר מצרי וקברנו את הגוויות בשטח.
המצרים עוד לא ידעו שהישראלים חצו את התעלה וכשהם ברחו מהצד המזרחי של התעלה חזרה מערבה אנחנו ירינו עליהם מהכיוון השני. יום אחד אחד המצרים רץ לכיווננו באימה וצעק שהוא מצרי. אחד החיילים שלנו צעק לו בחזרה בערבית "לא נכון, אתה יהודי". כך הם התחילו להתווכח... היו חיילים מצרים שהסגירו את עצמם, אבל לא יכולנו לשמור על שבויים, לכן לקחנו להם את הנשק ושלחנו אותם בחזרה."
קרני השמש התחילו להציץ מהחלונות המחלקה. עוד מעט יגיעו כל שאר הרופאים ויתחילו בשגרת יומם העמוסה והתובענית. המתמחה שוב הציץ בשעון. הוא רצה לשמוע את סוף הסיפור. "יש לנו עוד כמה דקות", אמר למטופל, "אני חייב לשמוע את הסוף".
"בלילה שלפני הפסקת האש ניתנה הוראה להתקדם ולכבוש את השטח עד כביש איסמעליה. הפסקת האש אמורה להיכנס ב-12 בלילה. לאחר הפסקת האש התייצבו הקווים על פי המקומות שבהם הגיעו הכוחות. הפלוגה שלנו היתה בצפון המובלעת כאשר המוצב החשוב שלה היה תעלה חפורה במרכז של סוללת רכבת והחשיבות היתה בכך שהיתה לנו שליטה באש על כביש איסמעליה. המוצב, בננה א', היה מוקף מצרים משלושה כיוונים ורק מכיוון אחד, וגם הוא גלוי, ניתן היה להביא אספקה ותגבור. בהמשך שופרו דרכי הגישה ונבנתה סוללה להגנה מפני ירי ישיר על המוצב. היינו במרחק צעקות מהחיילים המצרים. חילופי האש המשיכו עד שיחות הפרדת הכוחות. מאחר וכוחות השריון שהתקדמו עד הקילומטר ה-101 היו חסרים יכולות חי"ר נשלחנו חלק מהחיילים לקיים שגרת קו בצד המערבי של המובלעת באזור הק"מ ה-101. שגרת הקו נמשכה עד להסכם הפסקת האש ופינוי המובלעת שנכבשה ע"י ישראל ממערב לתעלה ולמעשה הגדוד שלנו, גדוד 71, היה האחרון לצאת כפי שהיינו הראשונים להיכנס."
המטופל התבונן במתמחה. הוא נראה עייף ומבוגר משלושים ושלוש שנותיו. "אני לא יודע אם יש משמעות למה שאני עושה פה. לפעמים אני מרגיש כמו חייל שמחכה לשחרור", אמר לו המתמחה בשקט, "אבל החברים שלי מחכים לי בחדר הישיבות. אני חוזר למלחמות שלי...".